האי סקאנטזורה הוא אי בלתי מיושב, גדול למדי מכדי שלא יהיה מיושב, אך קטן מאיי הספורדים המיושבים. מדוע הוא אינו מיושב, ליוונים פתרונים. זה אחד מהאיים שהיוונים יכולים למכור לצורך שיפור כלכלתם, והקונה כבר יעשה ממנו שכיית חמדה לתיירים. הוא ארוך ובעל צללית נמוכה יחסית, אין עליו לא מגדלור ולא אור אחר כל שהוא, כך שבלילה הוא מתמזג עם הים וצריך להזהר במעבר על ידו, בין השאר משום שמספר איים קטנים סובבים את חופו המערבי בריחוק מה מהחוף.
26 מייל מפרידים ממפרץ פנורמוס לאי הזה. אני מרים עוגן ב 0715 , הרמה חלקה ללא בעיות, ואכן השרשת והעוגן עולים עם בוץ. דלי, חבל ומי ים מנקים את החרטום, העוגן והשרשרת. ב 0730 אני מחוץ למפרץ ועושה coasting בים שטוח וצפונית מזרחית קלה. חלוץ הגנואה בעייתי כבר כמה זמן. כזכור, הלחי התחתונה של התוף שלו נשברה, כעת המצב הוא שהיא שבורה לגמרי וניתקה מהתוף. אני לא מוציא אותו עד שאטפל בבעיה בהזדמנות אחרת. כשאני יוצא מהכיף הדרומי מזרחי של סקופלוס אני מקבל מזרחית דרומית מזרחית 3 עם ים שטוח הקורס שלי הוא מזרחי, אז אני ממשיך עם ראשי ומנוע. ב 1200 אני מגיע .
באי הזה יש שני מפרצים בחופו המערבי המתאימים לעגינה. הגדול מהם, בדרומו, מוגן חלקית על ידי איים סמוכים לחוף ונותן הגנה מצויינת במזג האוויר הנוכחי, פחות טובה במלטמי, במערבית או דרומית מערבית צריך לברוח משם.
אני נכנס למפרץ הדרומי מדרום (אפשר גם מצפון). צמחיה נמוכה של שיחים ועצים נמוכי קומה מכסה את כל האי, פה ושם מבצבצים שרידי מבנים ביזנטיים מבעד לצמחיה. על הגבעה הגבוהה שבאי, שהיא המקום החשוף היחידי יושבת לה בדד כנסיה. אני בטוח שהדלת שלה פתוחה לכל דיכפין ושיש באר על ידה. זו תופעה מוכרת בהרבה איים לא מיושבים.
המפרץ יפה. מימיו צלולים ונקיים. מצוף לעגינת סירות דייגים בחלקו הדרומי. אני זורק עוגן בפינתו הצפונית מזרחית, המקום הטוב ביותר למצב הקיים. בעומק 6 מטר אני רואה את הקרקע החולית עם כתמי סלעים מפוזרים. אני רואה היטב את העוגן והשרשרת. העוגן ועשרת המטרים הראשונים של השרשרת צבועם בלבן. מקום מנותק מהתרבות הסביבתית. אין אפילו קליטה סלולרית. מי שרוצה להינות משחייה ללא הפרע ה או דייג תת מימי - זה המקום.
ארוחת צהריים - חצילים קלויים, קצוצים בשום ופטרוזיליה, מאודים בשמן זית ומוקרמים בטחינה, מעין סינייה מחצילים.
זה מצדיק שנת צהריים שבדרך כלל אינה מנת חלקי.
בפייב אוקלוק קופי אני מיושב באותו כסא בירכתיים. קליטה סלולרית אין, אבל רדיו יש, גם מוסיקה מהמחשב, לא לגמרי מנותקים. אני פותח את קול המוסיקה, ושוב, כאילו מישהוא קרא את מחשבותי, בוקע מקול המוסיקה היווני קולה האגדי של גדולת זמרות המצוסופראן/אלט קתלין פארייר. "התחיה" של גוסטב מאהלר, הסימפוניה השנייה שלו. יחד עם המנצח ברונו וולטר והפילהרמונית של וינה. אני לא יכול לטעות בזיהוי הביצוע הזה. זה ביצוע משנת 1952 שנה או שנתיים לפני שזמרת ענק זו עזבה אותנו עקב מחלת הסרטן. עוד אחת/אחד מאותם ענקים שיצירתם נפסקה בדמי חייהם. מה הם יכלו לתת לנו אם חייהם היו ארוכים יותר רק אלוהים יודע. אני מאזין וחושב לעצמי שכל מה שדרוש בהמשך הוא "טיטאן". "התחילה" מסתיימת לה ואחרי פסק הזמן והקריינות ביוונית באה "טיטאן", הסימפוניה הראשונה של מאהלר. לא יאומן. זה ניצוח של לאונרד ברנשטיין, גם כאן אני לא יכול לטעות בזיהוי.
בינתיים הסתבר לי שאני לא לבד, עוד שתי יכטות הגיעו למפרץ וזרקו עוגן. מקום טוב לחניית לילה.
בתמונות: 1. איים סוגרים על המפרץ ממערב, ואורח נוסף נטה ללון. 2. על עוגן בסקאנטזורה. 3. שקיעה בסקאנטזורה
26 מייל מפרידים ממפרץ פנורמוס לאי הזה. אני מרים עוגן ב 0715 , הרמה חלקה ללא בעיות, ואכן השרשת והעוגן עולים עם בוץ. דלי, חבל ומי ים מנקים את החרטום, העוגן והשרשרת. ב 0730 אני מחוץ למפרץ ועושה coasting בים שטוח וצפונית מזרחית קלה. חלוץ הגנואה בעייתי כבר כמה זמן. כזכור, הלחי התחתונה של התוף שלו נשברה, כעת המצב הוא שהיא שבורה לגמרי וניתקה מהתוף. אני לא מוציא אותו עד שאטפל בבעיה בהזדמנות אחרת. כשאני יוצא מהכיף הדרומי מזרחי של סקופלוס אני מקבל מזרחית דרומית מזרחית 3 עם ים שטוח הקורס שלי הוא מזרחי, אז אני ממשיך עם ראשי ומנוע. ב 1200 אני מגיע .
באי הזה יש שני מפרצים בחופו המערבי המתאימים לעגינה. הגדול מהם, בדרומו, מוגן חלקית על ידי איים סמוכים לחוף ונותן הגנה מצויינת במזג האוויר הנוכחי, פחות טובה במלטמי, במערבית או דרומית מערבית צריך לברוח משם.
אני נכנס למפרץ הדרומי מדרום (אפשר גם מצפון). צמחיה נמוכה של שיחים ועצים נמוכי קומה מכסה את כל האי, פה ושם מבצבצים שרידי מבנים ביזנטיים מבעד לצמחיה. על הגבעה הגבוהה שבאי, שהיא המקום החשוף היחידי יושבת לה בדד כנסיה. אני בטוח שהדלת שלה פתוחה לכל דיכפין ושיש באר על ידה. זו תופעה מוכרת בהרבה איים לא מיושבים.
המפרץ יפה. מימיו צלולים ונקיים. מצוף לעגינת סירות דייגים בחלקו הדרומי. אני זורק עוגן בפינתו הצפונית מזרחית, המקום הטוב ביותר למצב הקיים. בעומק 6 מטר אני רואה את הקרקע החולית עם כתמי סלעים מפוזרים. אני רואה היטב את העוגן והשרשרת. העוגן ועשרת המטרים הראשונים של השרשרת צבועם בלבן. מקום מנותק מהתרבות הסביבתית. אין אפילו קליטה סלולרית. מי שרוצה להינות משחייה ללא הפרע ה או דייג תת מימי - זה המקום.
ארוחת צהריים - חצילים קלויים, קצוצים בשום ופטרוזיליה, מאודים בשמן זית ומוקרמים בטחינה, מעין סינייה מחצילים.
זה מצדיק שנת צהריים שבדרך כלל אינה מנת חלקי.
בפייב אוקלוק קופי אני מיושב באותו כסא בירכתיים. קליטה סלולרית אין, אבל רדיו יש, גם מוסיקה מהמחשב, לא לגמרי מנותקים. אני פותח את קול המוסיקה, ושוב, כאילו מישהוא קרא את מחשבותי, בוקע מקול המוסיקה היווני קולה האגדי של גדולת זמרות המצוסופראן/אלט קתלין פארייר. "התחיה" של גוסטב מאהלר, הסימפוניה השנייה שלו. יחד עם המנצח ברונו וולטר והפילהרמונית של וינה. אני לא יכול לטעות בזיהוי הביצוע הזה. זה ביצוע משנת 1952 שנה או שנתיים לפני שזמרת ענק זו עזבה אותנו עקב מחלת הסרטן. עוד אחת/אחד מאותם ענקים שיצירתם נפסקה בדמי חייהם. מה הם יכלו לתת לנו אם חייהם היו ארוכים יותר רק אלוהים יודע. אני מאזין וחושב לעצמי שכל מה שדרוש בהמשך הוא "טיטאן". "התחילה" מסתיימת לה ואחרי פסק הזמן והקריינות ביוונית באה "טיטאן", הסימפוניה הראשונה של מאהלר. לא יאומן. זה ניצוח של לאונרד ברנשטיין, גם כאן אני לא יכול לטעות בזיהוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה